בשנה האחרונה אני עובד על תערוכת איור שתוצג במאי 2014 בבית האמנים בתל אביב. במסגרת המחקר לקראת התערוכה ראיינתי עד כה כ-80 מאיירים ותיעדתי את המפגשים שלי איתם באתר פורטפוליו. כבר בראשית התחקיר היה אפשר להבחין במאפיין בולט של סצינת האיור המקומית, ששונה ממה שאפיין אותה לפני חמש שנים, ובוודאי לעומת המצב לפני עשר או 20 שנה - העבודה עם השוק הבינלאומי. כך, בשנים האחרונות אפשר למצוא את האיור הישראלי בכל העולם: לוח שנה בשטוקהולם, קליפ ללהקת היפ הופ בסיאטל, פוסטר לתחרות בג'מייקה, אנימציה למופע מחול בנורבגיה, פרסומת לחברת סלולר בגרמניה, איור למגזין אופנה באנגליה, ועוד.

האחראי העיקרי לכך הוא העידן הדיגיטלי, אולי אחד הדברים שהשפיע - ומשפיע - הכי הרבה על החיים שלנו: הוא קיצר את המרחקים ביננו לבין העולם, פתח דלתות חדשות, איפשר להיחשף למנעד אינסופי של השפעות מבחוץ, יצר כלים חדשים של יצירה והפצה, ויצר אפיקי ביטוי חדשים מלבד הפלטפורמות הקלאסיות של ספרי הילדים והעיתונות המודפסת.

אחראים נוספים לתופעה הם המאיירים הצעירים, הבוגרים הטריים של המחלקות לתקשורת חזותית באקדמיות לעיצוב, שהבינו מהר מאד שלא חייבים לעבוד רק בשוק המקומי - שאפשר לעבוד עם חו"ל, לזכות שם בפרסים ובתחרויות, ובמקביל גם לעבוד על ספרי ילדים בשוק המקומי או על אפליקציות דיגיטליות כאלו ואחרות. הם יודעים הרבה פעמים לאיזה סוכנים כדאי לפנות, על מה לפעמים צריך להתעקש בחוזה מול ההוצאה, איך להשתמש ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם, פינטרסט ופליקר כדי לחשוף את העולם לעבודות שלך, ומה קורה בפסטיבלים בחו״ל.

התוצאה: אם פעם היה אפשר לזהות איור ישראלי - לטוב ולרע - היום זה הרבה יותר קשה; הפער מבחינת עדכון, חדשנות, מה נכון, מה הטרנדים - הרבה יותר קטן. אולם, האם ומתי בכל זאת אפשר להבחין בסממן ״ישראלי״ באיור, גם כשהוא מתפרסם בחו״ל? ולמה, ולמי, זה משנה?