לאחרונה יצא לי להתברבר סביב השאלה המנצחת - "אופנה ישראלית" היש חיה כזו?

באופן אישי, אם מישהו שוב יזכיר את "משכית", "גוטקס" או את הרקמות של רוז'י בן יוסף כתמצית האופנה הישראלית– אני אפרוץ בצווחות. בשנות ה-60 וה-70, בטרם השכלנו להשניא עצמנו על אזרחי כל העולם (תודה, ליברמן), נתפסה האופנה הישראלית כמשהו רענן ומקורי. העולם צרך אז אופנה אקזוטית כאילו מדובר בקוקה קולה, והאומה הקטנה הנלחמת על קיומה נתנה לו את מבוקשו, בתוספת הפנטזיה האולטימטיבית על חיילות אמיצות עם נשק ביד ורימונים בחזייה. בינתיים, זוהרנו האוריינטלי עומעם והעולם פנה למחוזות חפץ אחרים. גם הקהל הלוקאלי השתנה. הוא מעודכן בכל מה שקורה בחו"ל, עומד בתור ל-h&m  ויש לו את האתר של  "אורבן אאוט-פיטרס"  ברשימת ה"מועדפים" במחשב. בעיקר הוא רוצה להיראות כמו התאום-הניו-יורקי-הלא-זהה שלו. הוא רוצה להיות מיוחד, אבל מיוחד "כמו כולם". לובש מדים בצבא האופנה הגלובאלית. בהתאמה, אנחנו בוחרים את המודלים לחיקוי שלנו מתוך המצאי הבינלאומי, מתורגמים ל"ישראלית" – שלטון הרזון, הסגידה לנעורים, הערצת הכסף, וההתפלשות לרגלי הסלבס המקומיים. את המאפיינים הוויזואליים של ארבעת הפרמטרים האלה אימצנו מאמריקה ואז גיירנו כהלכה בעזרת סיבוב כפתור הווליום עד למקסימום.
 

במילים אחרות – "יש לכם את זה גם ב-ורוד זרחני"?