הכתב הוא אמצעי תקשורת יומיומי. ככזה, הוא מקיף אותנו במרחב המקומי בכל אשר נפנה. אם נעצור ונתהה על קנקנן של הצורות שמרכיבות את השפה העברית, נראה כי בפעולת העיצוב טמונה משמעות סמלית-אידיאולוגית, וכי האות עברית משמשת ככלי להפצת רעיונות. 

בהרצאה אראה כיצד תהליך עיצוב צורות אותיות חדשות בשפה העברית, משקף תהליכים חברתיים, פוליטים ותרבותיים. ליתר דיוק, פעולת עיצוב האותיות בייחוד בזמנים בהן מתקיימת תפנית לאומית, חברתית או תרבותית כלשהי, טומנת בחובה ביטויים גרפים לאידיאולוגיות הרווחות באותה תקופה. אדגים כיצד פעולת העיצוב המקומית יצרה סמלים חזותיים, אשר לא רק הפנימו ערכים היסטוריים ותרבותיים אלא הן אפילו מייצגות אותם. האותיות המלוות אותנו בכל אפשר נפנה, הפכו לסמלים שמטרתם להעביר מסרים שמקורם בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. 

ברצוני להדגים את הקשר בין עיצוב טיפוגרפיה עברית לאידיאולוגיה שמרכיבה את הזהות הישראלית. לצורך כך אבחן שתי תקופות מהותיות: הראשונה מתחילה עם התחזקות התנועות הלאומיות ומתסיימת לאחר קום המדינה. התקופה השנייה שאסקור, חלה בין שנות התשעים לימינו אנו, ובמסגרת זו אבחון את ההשפעה של טכנולוגיות דיגיטליות על פעולת עיצוב האות העברית. 

לסיום אדגים כיצד דווקא בעידן שלנו, בו עיצוב הפך לנגיש יותר, מעצבים גרפים ישראלים בוחרים לעצב במודע, בשפה זרה. לראייה: Social Club, Espresso Bar, Benedict ,AM:PM, Orange, Castro ואפילו מספרת Avi Fadida. מחד, ייתכן והשפה האנגלית המשתלטת על הנוף המקומי, מעידה על תרבות ישראלית שמתחברת לנעשה בעולם. מאידך, מה זה אומר על התרבות המקומית שלנו? הייתכן שאנו לא מסוגלים לשמור על הנכסים החזותיים המקומיים שלנו? קוסמופוליטי או לא, עיצוב ישראלי עכשוי פוזל אל ה"אחר", ובעקבות כך הופך את המרחב החזותי הישראלי, לזר.